7.10.1944
 
ביום שפשטה הידיעה על טראנספורט שני – פרץ המרד. הוא הקיף במשך דקות ספורות כשש מאות איש מבין עובדי הזונדר. הקרמאטוריום מס' 2 נשרף ופוצץ כליל. הקאפו הגרמני, הידוע באכזריותו, הושלך חיים לתוך הכבשן, ובקרב פנים-אל-פנים נהרגו ארבעה אנשי ס.ס. ונפצעו רבים. שטח המשרפות הפך לשדה קרב. האסירים פרצו את הגדר, ומאות נתפזרו בסביבה. קמה בהלה בין הנאצים. אלפיים קלגסים הוזעקו, הוכרז מצב הכן במחנה. הנאצים קראו את האסירים היהודים בבירקנאו ל"אפל". הם התרוצצו כעכברים בבוא הסערה. נמוגו הביטחון העצמי וגאוות הנאצים. נתברר שאומץ לבם עמד להם בעיקר בשעות הרצח.
אסירי בירקנאו והמחנות האחרים לא באו לעזרת האסירים המתקוממים. גורל המורדים נחרץ מראש. אך יום המרד של הזונדרקומנדו היה לסמל של נקמה ועידוד לאסירים. במקום ששימש במשך שנים גיא-ההרגה למיליוני קרבנות, נפלו – מידי האסירים-הנאצים הראשונים באושוויץ. והיו אלה יהודים שנלחמו. במחנה הענקי, שמנה רבבות אסירים כלואים, פרץ קומץ יהודים את אווירת הכניעה וההשלמה עם הגורל. התקוממות הזונדר הוכיחה לאסירים בני אומות אירופה כי היהודים יודעים ללחום על חייהם. 

(לפי עדויות במשפט אייכמן)

הרחק בארץ פולין אבלה חיי,
ולא אוכל לכתוב לך אחרת:
חיינו הם חיי עבדות-פרך
אך אנו לא נירא מאומה,
ועל כנפי-הנשר תנשא האגרת :

אל נא תבכו, לבות יהודים,
הלא חיינו עתידים
להיות מאושרים כאשר נשוב
לארצנו ואלוקים יעזרנו שוב

נומה-נא הלילה
ובבוקר בלע את המנה הרעה –
תראה,כי נשוב בנצחון הביתה,
אחי-יהודי, אל תבכה מעתה.

יום אפור חולף אחר יום וכלום לא יחדש –
אך אל נא תוואש.
שם, בחוץ, כבר דופק השעון
את המועד האחרון –
את רגע הפדות ההולך וקרב :

אל תבכו, לבות יהודים,
הלוא חיינו עתידים
להיות מאושרים כאשרנשוב
לארצנו ואלוקים יעזרנו שוב.



פזמון עממי שנוצר על-ידי מחבר אלמוני
באושביץ ותורגם מהונגרית 

(מתוך האוסף "מן המיצר קראתי")

-ייתכן - אמרתי לאזרח האובייקטיבי -
אבל אינני יכול לסבול סרטים דוברי
גרמנית בישראל, הם מעוררים בי התנגדות.
- רגע אחד! גם הסרטים האוסטריים?
- גם הם.
- ובכן, אתה דוגל בלאומניות.
- לא.
- אתה יודע, שהרצל נאם בגרמנית?
- אני יודע.
- האם גתה אחראי למעשי הנאצים?
- לא אחראי.
- אתה מודה בכך שהיו גרמנים טויבם
שחירפו את נפשם כדי להציל יהודים?
- אני מודה בכך.
- הידוע לך שזה שנתיים גרמניה משלמת
שילומים ופיצויים אישיים בדייקנות ובהגינות?
- ידוע לי.
- גרמניה המערבית היא אחת המדינות
הספורות התומכות בנו בזירה הבינלאומית.
- נכון.
- אנו זקוקים לעזרתם, לא כן?
- בהחלט זקוקים.
- כלום אפשר לשנוא עם שלם לעולמים?
- אי-אפשר.
- אם כן, הגד לי עשכיו את עמדתך לגבי
הסרטים דוברי הגרמנית.
- אינני יכול לסבול אותם.
- איפה ההיגיון שלך?
- נשרף באושוויץ.

דְבָרִים מוּזָרִים בְּראשִׁי
עַל הוֹרַי, עַל יַקִּירַי שֶׁאֵינָם.
עַל כָּךְ, שֶׁהֵם נִקְבְּרוּ
וְעַל הָאֲדָמָה הַזאת אֲפִלּוּ מַצֵּבוֹת לא הוֹקְמוּ!
עֲפָרָם נִשְׁאַר תָּלוּי בֵּין הַשָּׁמַיִם לָאֲדָמָה
כְּמוֹ חֶלְקִיקֵי אָבָק מְפוֹרָרִים
אֵין לְאָן לָלֶכֶת לְהִתְאַחֵד עִם זִכְרָם,
לְהַנִּיחַ פֶּרַח, לִבְכּוֹת.
כְּאִלּוּ לא הָיוּ מֵעוֹלָם, לא מֵתוּ, לא נוֹלְדוּ
לא סָבְלוּ...
אֲבָל אֲנִי דוֹרֶכֶת עַל הַקַרְקַע, נוֹגַעַת בָּהּ
חוֹרֶשֶׁת,פוֹסַעַת,נוֹשֶׁמֶת –

אֲנִי הוֹכָחָה לְקִיומָם – מַצַּבְתָּם! 



הלינה בירנבאום  :
"הייתי בת עשר בפרוץ המלחמה בספטמבר 1939, ובת שלוש עשרה, כשנלקחתי לאושוויץ-בירקנאו אחרי הוצאה מתא הגז במיידנק, כיון שבמקרה היה חסר הגז לגרמנים אותו לילה.

אימא לימדה אותי בגיטו ורשה בזמן החטיפות לגירוש להגיד, שאני בת שבע עשרה, מפני שילדים יהודים, זקנים וחולים לא מכניסים למחנות – הם שולחים אותם ישר לתאי הגז ולקרמטוריום לשרפה. ניצלתי בנס מארבעה מחנות מוות. כל משפחתי, להוציא אח אחד, הושמדה בתאי הגז של טרבלינקה, מיידנק ואושוויץ.

בתת זרועי חרוט מספר קעקוע – תעודת זהות של אושוויץ... עד היום שום סיפרה לא טושטשה בו וכך גם אף פירור של זכרון מהשנים בהן הרוע השטני הכל יכול התפשט ושלט בלעדית.

בכל השנים האלה מאז שחרורי אני לא מפסיקה לספר על מה שהתנסיתי שם ולמה שהייתי עדה. בכל שנות חיי אני נושאת בי תמונת קרובי שהושמדו, אמי, אבי, אחי, אשת אחי וחברי לגורל בגיטו ובמחנות, את סבלותיהם הבלתי אנושיים והמוות. הם טבועים בנשמתי כמו מספר הקעקוע הזה החרוט בתת זרועי. "

אנו עוברים ביעף על פני תחנות וגשרים ומאז הבוקר ברור לכולנו שלוקחים אותנו לאושוויץ. אך האנשים בקרון חושבים רק על דבר אחד - מים. מעט מים. חרחור של גוססים עולה מסביב והמתעלפים תלויים ועומדים ואין מקום להשתרע. בן 12 הייתי ואחי הצעיר לידי מכוסה זיעה. בכל כוחי אני נדחק לעבר האשנב המסורג וגורר אותו עמי "אל תוציא את ידך ילד, זה מסוכן" גוערים בי. אך אני חוזר ומנסה לחפוס מעט מהשלג שבחוץ. לא אשכח לעולם את הרגע הזה שהצלחתי לבסוף לגרוף קמצוץ ממנו. אני שם אותו בחפני כמו גוזל פצוע. רוצה לקרבו אל שפתי אחי.
נערים אחרים הושיטו לשון בבקשם ללקק ואני חרקתי שן ודחפתי אותם.
ואז ראיתי אישה אחת מאבדת הכרתה ותינוק בחיקה. נתתי לה את קמצוץ השלג האחרון ואחי אמר: "בכלל אני לא צמא". נשקתי לו ושנינו פרצנו בבכי מר. נשמעה צפירה ארוכה. הרכבת התקרבה לאושוויץ. 

כשירדנו מהקרונות צעקו עלינו, הביאו לנו מכות וסידרו אותנו בחמישיות.
ואז היתה ההוראה להתחלק לנשים לחוד ולגברים לחוד.
לפני החלוקה אבא אסף אותנו אליו, את אמא ואת כל אחיי ואחיותי והתפלל איתנו תפילת וידוי. את התפילה קטע איש ס"ס שפקד עלינו להתחלק.
היתה שם הצטלבות של רחובות ששם עמד מנגלה עם מקל גדול של ברזל או גומי ואמר את מי לקחת לימין ואת מי לשמאל. אבא נלקח בכח ואמא התחילה לבכות ונלקחה אף היא מבלי ששמתי לב. חשבתי שלוקחים את החזקים לעבודה, לאן שלקחו את אמא. אני לא יודעת למה עשיתי את זה אבל ביקשתי ממנגלה שיתן לאחותי הקטנה ללכת ביחד עם אמא, הוא בהחלט לא סירב.
כל החיים אני חושבת שאני גרמתי למותה של אחותי.
חשבתי שזה יהיה יותר טוב בשבילה.

במקום להסתכל להם בעיניים, אני מביט במשקפיים.
במקום לשמוע את הקולות, אני מביט במזודות.
במקום להבין את הדברים, אני קורא את המכתבים.
במקום לדעת את השמות, אני מביט בשערות.
במקום לשמוע את התפילות, אני רואה את הטליתות.

כשירדנו מהקרונות צעקו עלינו, הביאו לנו מכות וסידרו אותנו בחמישיות.
ואז היתה ההוראה להתחלק לנשים לחוד ולגברים לחוד.
לפני החלוקה אבא אסף אותנו אליו, את אמא ואת כל אחיי ואחיותי והתפלל איתנו תפילת וידוי. את התפילה קטע איש ס"ס שפקד עלינו להתחלק.
היתה שם הצטלבות של רחובות ששם עמד מנגלה עם מקל גדול של ברזל או גומי ואמר את מי לקחת לימין ואת מי לשמאל. אבא נלקח בכח ואמא התחילה לבכות ונלקחה אף היא מבלי ששמתי לב. חשבתי שלוקחים את החזקים לעבודה, לאן שלקחו את אמא. אני לא יודעת למה עשיתי את זה אבל ביקשתי ממנגלה שיתן לאחותי הקטנה ללכת ביחד עם אמא, הוא בהחלט לא סירב.
כל החיים אני חושבת שאני גרמתי למותה של אחותי.
חשבתי שזה יהיה יותר טוב בשבילה.

יש רגעים בחיים שרוצים להבין אבל לא מבינים.
יש רגעים בחיים שעדיף שאנחנו לא מבינים.
יש רגעים בחיים שרוצים להיות במקום אחר.
יש רגעים בחיים שרוצים להיות מישהו אחר.
יש רגעים בחיים שמנגינות עוזרות לנו להבין.
יש רגעים בחיים שהבכי עוזר לנו להבין.
אבל דבר אחד טוב הוא - שלפחות יש לך את אותם רגעים בחיים.

קמצוץ שלג. אנו עוברים ביעף על פני תחנות וגשרים ומאז הבוקר ברור לכולנו שלוקחים אותנו לאושוויץ. אך האנשים בקרון חושבים רק על דבר אחד - מים. מעט מים. חרחור של גוססים עולה מסביב והמתעלפים תלויים ועומדים ואין מקום להשתרע. בין 12 הייתי ואחי הצעיר לידי מכוסה זיעה. בכל כוחי אני נדחק לעבר האשנב המסורג וגורר אותו עמי "אל תוציא את ידך ילד, זה מסוכן" גוערים בי. אך אני חוזר ומנסה לחפון מעט מהשלג שבחוץ. לא אשכח לעולם את הרגע הזה שהצלחתי לבסוף לגרוף קמצוץ ממנו. אני שם אותו בחפני כמו גוזל פצוע. רוצה לקרבו אל שפתי אחי.
נערים אחרים הושיטו לשון בבקשם ללקק ואני חרקתי שן ודחפתי אותם.
ואז ראיתי אישה אחת מאבדת הכרתה ותינוק בחיקה. נתתי לה את קמצוץ השלג האחרון ואחי אמר: "בכלל אני לא צמא". נשקתי לו ושנינו פרצנו בבכי מר. נשמעה צפירה ארוכה. הרכבת התקרבה לאושוויץ. 

"דם ואש ותימרות עשן" קראתי בהגדה.
"דם ואש ותימרות עשן" באושוויץ זו לא אגדה.
דם פה באושוויץ זורם כמים
אש פה תמיד דולקת.
עשן עולה כל הזמן לשמיים
ואני - שותקת.

יש לי תאום שחור תלתלים,
אחד בשני אנחנו תלויים.
יש לי תאום - אהוב נפשי,
הלוואי שנצא יחדיו לחופשי.
שלשום הוא נלקח לסדרת ניסויים.
היה לי תאום שחור תלתלים.

בהגיעי לתופת לא ידעתי
כי למלאך המוות מגפיים ושוט
ועיני זכוכית קרות כקרח,
העוזרות למגפיים לבעוט ולשוט להכות…

עד הגיעי לשם לא ידעתי
שאפשר לעמוד ככה מול פני השטן,
אשר בהנפת השוט שבידו
שולח למוות זקן וילד קטן.

זכורים לי היטב השלדים הכחושים,
עת הזדקפו בעברם לפני הרוצח.
ברצותם להשאר בחיים צעדו
בברך כושלת אך בקומה זקופה. 

זוכרת גם את שני הטורים המקוקוים
ומלאך המוות שניצב לו בתווך,
קבע והחליט וכיוון בשוטו
את אלו לחיים ואת אלו למוות.

מבעד לערפל הזמן, זכורות לי היטב
הדמויות היקרות שנשלחו שמאלה
והכאב מכרסם בליבי עד היום
איך זה קרה, למה ומדוע?

ואי אפשר להבין מדוע ואיך ניתן כח כזה לחיית האדם
בהנפת שוט ובעיטת מגף נרצחו גורלות ואינם.

ורק רוח חרישית מיללת ובוכה:
יתגדל ויתקדש שמיה רבא.

שיר שכתבה נערה בת 16 באושוויץ.

כתב היד המקורי של השיר נמסר בפיוטרקוב, ליורי סול כשביקר בפולין, על ידי אווה בורז'יקובסקה, ניצולת אושוויץ. הנערה נספתה כנראה במחנה:


"יש מי שיגיד שהייתה זו רק שנה
שלוש פעמים ארבעה חודשים
אני אומרת אלו היו ימים
ולילות בלתי נגמרים
שתים-עשרה שעות היו ליום
ללילה שבע-מאות דקות
כל דקה שישים שניות
וכל שנייה כאבה"

ב-1944 החלו הנאצים בשליחת יהודי צ'כיה למחנות. אידה הועמסה על הקרון המחניק ביחד עם בני משפחתה. "לאן מובילים אותנו, אבא?" שאלה את אביה. האב הזקן נשא את עיניו למרומים ואמר "ילדיי, בגיא צלמות זה שימרו על צלם אלוקים שבכם וזיכרו שכל המציל נפש אחת מישראל - כאילו קיים עולם ומלואו". כשהגיעו לאושוויץ הופרדה אידה משאר בני המשפחה. מגולחת ראש בשימלת שק אפורה צורפה אידה לאלפי העובדות האחרות. באחד הלילות הגיעו קולות קורעי לב לצריפים, בכי של אמהות וילדים שהופרדו במהלך הסלקציה והיו בדרכם לתאי הגזים. לפתע נשמע רחש מתחת למיטתה של אידה. מתחת למיטה ישבה ילדה קטנה שהצליחה לברוח מהאקציה של הילדים, שמה היה אסתרק'ה. באותו רגע החליטה אידה שלעולם לא תסגיר את הילדה הקטנה. בעזרת שוחד מנעה ממפקדת הצריף לקחת את אסתרק'ה, וכשהועברו העובדות מאגף לאגף היתה אידה עוטפת את אסתרק'ה בשמיכה וזורקת אותה מעל הגדרות החשמליים אל תוך זרועותיו של אסיר אחר. כשפינו הגרמנים את אושוויץ יצאה אידה לצעדת המות כשהיא נושאת את הילדה הקטנה בתרמיל על גבה, בקור ובשלג. רבים נפלו בצידי הדרך, אך לא אידה. המשא היקר על גבה היה מקור חוזק ונחמה, ונדמה היה לה שאביה הולך לצידה והיא שומעת את קולו הטוב לוחש "כל המציל נפש מישראל..."

במחנה בבירקנאו היו גויים פולנים שהיו מופקדים על הצריפים והיה להם בדרך כלל ילד אחד שמצא חן בעיניהם, ששירת אותם. המופקדים על הצריפים לא רצו שיקחו את הילדים המשרתים שלהם בסלקציות וכל אחד דאג לפדות את הילד שלו ולתת במקומו ילד אחר. יום לפני שמחת תורה נכנסו כמה מהם לצריף, תפשו כמה ואני ביניהם ולקחו אותנו לקבוצה שנשלחו לקרמטוריום. למחרת, יום שמחת תורה, נלקחנו לקרמטוריום. ידענו לאן לוקחים אותנו, אך לא יכולנו לעשות דבר. ציוו עלינו להתפשט וכך ערומים הוכנסנו לקרמטוריום. לפתע נכנסו כמה שומרים גרמנים ולקחו כחמישים ילדים ואני ביניהם, בקרמטוריום נשארו עוד כאלף ילדים. הם הורו לנו להתלבש ולקחו אותנו חזרה לצריפים. ביום ההוא שמחת תורה שמחנו כולנו כי עוד לא קרה שמישהו חוזר מהקרמטוריום. ואחד מאותם מופקדים על הצריף ניגש אלי ואמר "אתם רואים, אלוהים רוצה אז ניצלתם".

לילה. היה שקט בקרון חוץ מקולותיהם של תינוקות בוכים ואנשים שנאנקו מהקור ומרעב. הקרון היה דחוס ומחניק. ידענו לאן לוקחים אותנו, היינו בדרנו למוות.
הקרון הסריח מהפרשות ומהקאות והאוויר המועט שניכנס דרך הצוהר הקטן, המרושת לא הצליח להפיג אותו. אווירת נכאים שררה בקרון רוח של ייאוש, של מוות. היה שם אדם אחד זקן, חסיד, עם זקן לבן וארוך עיניו עצומות, ושפתיו ממלמלות פרקי תהילים בלחש. לפתע פקח האיש את עיניו והחל לשיר "אני מאמין באמונה שלמה, בביאת המשיח אני מאמין, ואף על פי שיתמהמה עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא" ולאט לאט שר יותר חזק ויותר חזק "אני מאמין..." והאנשים החלו מצטרפים עליו "ואף על פי שיתמהמה..." ותוך מספר דקות שר כל הקרון כולו "עם כל זה..." כמה מהנערים המבוגרים הצליחו לשבור את אחד מקורות העץ שבריצפה ולפרוץ פתח קטן בתחתית הקרון, מיד נמצאו שני ילדים שהיו קטנים מספיק כדי לעבור דרך החור. לפתע קרא החסיד בקול ואמר משביע אני שמי שינצל יבוא אל הרבי ויביא לו את הניגון הזה ויאמר לו שאף על פי ועם כל זה אני, אנו מאמינים.