תהילים פרק ע"ט 

א מִזְמוֹר, לְאָסָף:
אֱלֹהִים, בָּאוּ גוֹיִם בְּנַחֲלָתֶךָ-- טִמְּאוּ, אֶת הֵיכַל קָדְשֶׁךָ;
שָׂמוּ אֶת-יְרוּשָׁלִַם לְעִיִּים.
ב נָתְנוּ, אֶת-נִבְלַת עֲבָדֶיךָ-- מַאֲכָל, לְעוֹף הַשָּׁמָיִם;
בְּשַׂר חֲסִידֶיךָ, לְחַיְתוֹ-אָרֶץ.
ג שָׁפְכוּ דָמָם, כַּמַּיִם--סְבִיבוֹת יְרוּשָׁלִָם; וְאֵין קוֹבֵר.
ד הָיִינוּ חֶרְפָּה, לִשְׁכֵנֵינוּ; לַעַג וָקֶלֶס, לִסְבִיבוֹתֵינוּ.
ה עַד-מָה יְהוָה, תֶּאֱנַף לָנֶצַח; תִּבְעַר כְּמוֹ-אֵשׁ, קִנְאָתֶךָ.
ו שְׁפֹךְ חֲמָתְךָ-- אֶל הַגּוֹיִם, אֲשֶׁר לֹא-יְדָעוּךָ:
וְעַל מַמְלָכוֹת-- אֲשֶׁר בְּשִׁמְךָ, לֹא קָרָאוּ.
ז כִּי, אָכַל אֶת-יַעֲקֹב; וְאֶת-נָוֵהוּ הֵשַׁמּוּ.
ח אַל-תִּזְכָּר-לָנוּ, עֲו?ֹנֹת רִאשֹׁנִים:
מַהֵר, יְקַדְּמוּנוּ רַחֲמֶיךָ-- כִּי דַלּוֹנוּ מְאֹד.
ט עָזְרֵנוּ, אֱלֹהֵי יִשְׁעֵנוּ-- עַל-דְּבַר כְּבוֹד-שְׁמֶךָ;
וְהַצִּילֵנוּ וְכַפֵּר עַל-חַטֹּאתֵינוּ, לְמַעַן שְׁמֶךָ.
י לָמָּה, יֹאמְרוּ הַגּוֹיִם-- אַיֵּה אֱלֹהֵיהֶם:
יִוָּדַע בַּגֹּיִים לְעֵינֵינוּ; נִקְמַת, דַּם-עֲבָדֶיךָ הַשָּׁפוּךְ.
יא תָּבוֹא לְפָנֶיךָ, אֶנְקַת אָסִיר: כְּגֹדֶל זְרוֹעֲךָ--הוֹתֵר, בְּנֵי תְמוּתָה.
יב וְהָשֵׁב לִשְׁכֵנֵינוּ שִׁבְעָתַיִם, אֶל-חֵיקָם;
חֶרְפָּתָם אֲשֶׁר חֵרְפוּךָ אֲדֹנָי.
יג וַאֲנַחְנוּ עַמְּךָ, וְצֹאן מַרְעִיתֶךָ-- נוֹדֶה לְּךָ, לְעוֹלָם:
לְדוֹר וָדֹר-- נְסַפֵּר, תְּהִלָּתֶךָ.

יזְכֹּר אֱלוֹהִים אֶת כָּל הַנְשׁמוֹת שׁל כָּל קְהִלּוֹת בֵּית יִשׂרָאֵל
בְּגּוֹלַת אֵירופָה שׁהוּעֲלוּ עַל מוֹקֵד בִּשְׁנוֹת הַשׁוֹאָה תַּ"שׁ-"תַּשְׁ"ה. שׁשָׁה מִלְיוֹן אֲנָשׁים וְנָשׁים, יְלָדִים וִילָדוֹת, בַּחוּרִים וּבְתוּלוֹת, זָקֵן וָטַף, שׁנֶהֶרְגוּ וְשׁנִּטְבְּחוּ בְּאַכְזָרִיּוּת אֲיוּמָה וְנִרְצְחוּ בְּרֶצַח הֲמוֹנִים בִּמְקוֹמוֹת מְגוּרֵיהֶם בֶּעָרִים, בַּעֲירוֹת וּבַכְּפָרִים, וְיִתרָם הוּבְלוּ לְמַחֲנוֹת הָרִכּוּז וְנִסְפּוּ בְּמִיתוֹת משֻׁנּוֹת וְנוֹרָאוֹת, וְנִשְּׂרְפוּ לְאֵפָר בְּכִבְשׁנֵי-הָאֵשׁ שׁל מַחֲנוֹת הַהַשׁמָדָה הָאֲיוּמִּים בְּגֶרְמַנְיָה וּבְפּוֹלִין וּבִשְׁאָר אֲרָצוֹת בִּידֵי עַם הַמְּרַצְּחִים הַגֶּרְמָנִי יַחַד עִם עוֹזְרָיו הָרוֹצְחִים מִשׁאָר הָעַמִּים, שׁהָיוּ בְּעֵצָה אַחַת לְהַשׁמִיד וְלַהֲרוֹג וּלְאַבֵּד אֶת הָעָם הַיְּהוּדִי וְלִמְחוֹת אֶת זֵכֶר הַיַּהֲדוּת וּלְכַלּוֹת כָּל אֲשׁר בְּשֵׁם יִשׂרָאֵל יִקָּרֵא.
אֵל נְקָמוֹת, שׁוֹפֵט הָאָרֶץ זְכוֹר נָא אֶת נַחֲלֵי הַדָּם שֶׁנִּשְׁפַּךְ כַּמַּיִם, דְמֵי אָבוֹת וּבָנִים, אִמָּהוֹת וְעוֹלְלֵיהֶם, רַבָּנָן וְתַלְמִידֵיהֶם וְהָשׁב גְּמוּל שׁבְעָתַיִם לְצוֹרְרֵי עַמְּךָ. שׁוְעַת "שׁמַע יִשְּרָאֵל" שׁזָּעֲקוּ הַלְּקוּחִים לַמָּוֶת, אַל תִּדּוֹם, וְאֶנְקַת הַמְּעוּנִּים תַּעֲלֶה לִפְנֵי כִּסֵּא כְּבוֹדֶךָ, לִנְקוֹם, בִּמְהֵרָה בימינו לְעֵינֵינוּ, אֶת נִקְמַת דַּם בָּנֶיךָ וּבְנוֹתֶיךָ הַקְּדושׁים וְהַטְּהוֹרִים, שׁלֹּא זָכוּ לְקֶבֶר יִשׂרָאֵל, כַּכָּתוּב: כִּי דַּם עֲבָדָיו יִקּוֹם וְנָקָם יָשׁיב לְצָרָיו, וְכִפֵּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ.

יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא, (עונים: אמן) בְּעָלְמָא דִּי בְרָא
כִרְעוּתֵה, וְיַמְלִיךְ מַלְכוּתֵהּ וְיַצְמַח פֻּרְקָנֵהּ וִיקָרֵב מְשִׁיחֵהּ,
(עונים: אמן) בְּחַיֵּיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵּי דְכָל בֵּית יִשְֹרָאֵל,
בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב, וְאִמְרוּ אָמֵן:
(וגם הקהל אומר) יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם לְעָלְמֵי
עָלְמַיָּא.
יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרוֹמַם וְיִתְנַשֵֹּא וְיִתְהַדָּר
וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלָּל שְׁמֵהּ דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, (עונים: אמן)
לְעֵלָּא מִן כָּל בִּרְכָתָא /בעשרת ימי תשובה: לְעֵלָּא לְעֵלָּא
מִן כָּל בִּרְכָתָא/ וְשִׁירָתָא תִּשְׁבְּחָתָא וְנֶחָמָתָא דַּאֲמִירָן
בְּעָלְמָא וְאִמְרוּ אָמֵן. עד כאן חצי קדיש
תִּתְקַבַּל צְלוֹתְהוֹן וּבָעוּתְהוֹן דְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל
קֳדָם אֲבוּהוֹן דִּי בִשְׁמַיָּא, וְאִמְרוּ אָמֵן.
יְהֵא שְׁלָמָה רבָּא מִן שְׁמַיָּא וְחַיִּים טוֹבִים עָלֵיָנוּ וְעַל כָּל
יִשְֹרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן.
עוֹשֶֹה שָׁלוֹם /בעשרת ימי תשובה: הַשָּׁלוֹם/ בִּמְרוֹמָיו, הוּא
יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשְֹרָאֵל, וְאִמְרוּ אָמֵן:

תהילים פרק פ"ג 

א שִׁיר מִזְמוֹר לְאָסָף.
ב אֱלֹהִים אַל-דֳּמִי-לָךְ; אַל-תֶּחֱרַשׁ וְאַל-תִּשְׁקֹט אֵל.
ג כִּי-הִנֵּה אוֹיְבֶיךָ, יֶהֱמָיוּן; וּמְשַׂנְאֶיךָ, נָשְׂאוּ רֹאשׁ.
ד עַל-עַמְּךָ, יַעֲרִימוּ סוֹד; וְיִתְיָעֲצוּ, עַל-צְפוּנֶיךָ.
ה אָמְרוּ--לְכוּ, וְנַכְחִידֵם מִגּוֹי; וְלֹא-יִזָּכֵר שֵׁם-יִשְׂרָאֵל עוֹד.
ו כִּי נוֹעֲצוּ לֵב יַחְדָּו; עָלֶיךָ, בְּרִית יִכְרֹתוּ.
ז אָהֳלֵי אֱדוֹם, וְיִשְׁמְעֵאלִים; מוֹאָב וְהַגְרִים.
ח גְּבָל וְעַמּוֹן, וַעֲמָלֵק; פְּלֶשֶׁת, עִם-יֹשְׁבֵי צוֹר.
ט גַּם-אַשּׁוּר, נִלְוָה עִמָּם; הָיוּ זְרוֹעַ לִבְנֵי-לוֹט סֶלָה.
י עֲשֵׂה-לָהֶם כְּמִדְיָן; כְּסִיסְרָא כְיָבִין, בְּנַחַל קִישׁוֹן.
יא נִשְׁמְדוּ בְעֵין-דֹּאר; הָיוּ דֹּמֶן, לָאֲדָמָה.
יב שִׁיתֵמוֹ נְדִיבֵימוֹ, כְּעֹרֵב וְכִזְאֵב; וּכְזֶבַח וּכְצַלְמֻנָּע, כָּל-נְסִיכֵימוֹ.
יג אֲשֶׁר אָמְרוּ, נִירְשָׁה לָּנוּ-- אֵת, נְאוֹת אֱלֹהִים.
יד אֱלֹהַי, שִׁיתֵמוֹ כַגַּלְגַּל; כְּקַשׁ, לִפְנֵי-רוּחַ.
טו כְּאֵשׁ תִּבְעַר-יָעַר; וּכְלֶהָבָה, תְּלַהֵט הָרִים.
טז כֵּן, תִּרְדְּפֵם בְּסַעֲרֶךָ; וּבְסוּפָתְךָ תְבַהֲלֵם.
יז מַלֵּא פְנֵיהֶם קָלוֹן; וִיבַקְשׁוּ שִׁמְךָ יְהוָה.
יח יֵבֹשׁוּ וְיִבָּהֲלוּ עֲדֵי-עַד; וְיַחְפְּרוּ וְיֹאבֵדוּ.
יט וְיֵדְעוּ-- כִּי-אַתָּה שִׁמְךָ יְהוָה לְבַדֶּךָ:
עֶלְיוֹן, עַל-כָּל-הָאָרֶץ.

אֵל מָלֵא רַחֲמִים שׁוכֵן בַּמְּרומִים, הַמְצֵא מְנוּחָה נְכונָה תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה, בְּמַעֲלות קְדושִׁים, טְהורִים וְגִבּורִים, כְּזֹהַר הָרָקִיעַ מַזְהִירִים, אֵת כְל הַנְּשָׁמוֹת שֶׁל שֵׁשֶׁת מִילְיוֹנֵי הַיְּהוּדִים, חַלְלֵי הַשּׁוֹאָה בְּאֵירוֹפָּה שֶׁנֶּהֶרְגּוֹ, שֶׁנִּשְׁחֲטוּ, שֶׁנִּשְׁרְפוּ וְשֶׁנִסְפּוּ עַל קִדוּשׁ הַשֵׁם, בִּידֵי הַמְּרַצְּחִים הַגֶּרְמָנִים וְעוֹזְרֵיהֶם מִשְּׁאָר הָעַמִּים, בַּעֲבוּר שֶׁכָּל הַקָּהָל מִתְפַּלֵּל לְעִלוּי נִשְׁמוֹתֵיהֶם, לָכֵן בַּעַל הָרַחֲמִים יַסְתִּירֵם בְּסֵתֶר כְּנָפָיו לְעולָמִים וְיִצְרור בִּצְרוֹר הַחַיִּים אֶת נִשְׁמוֹתֵיהֶם. ה' הוּא נַחְלָתָם, בְּגַן-עֵדֶן תְּהֵא מְנוּחָתָם, וְיָנוּחוּ בְשָׁלום עַל מִשְׁכְּבוֹתֵיהֶם, ויַעַמְדוּ לְגוֹרָלָם לְקֵץ הָיָּמִים, וְנאמַר אָמֵן.

כל עוד בלבב פנימה
נפש יהודי הומיה
ולפאתי מזרח קדימה
עין לציון צופיה .

עוד לא אבדה תקוותנו
התקוה בת שנות אלפיים
להיות עם חופשי בארצנו
ארץ ציון וירושלים .

מתוך יומנו של משה פלינקר:

בדברי אליכם על דבר נקמה, אינני חפץ כלל וכלל שתבינו בזה שכל יהודי, שיכול לשאת חרב, יקום ויתנפל על גרמני.
לא אחי החביבים, שמדברים בישראל על נקמה כזו... זוהי תפילה לקדוש ברוך הוא שהוא ייקום את נקמתנו. כי בחפצנו לנקום מה שיש לנקום, נצטרך להתקומם נגד כל העולם כולו, כי אין עם ואין ארץ שלא סבלנו מהם צרות מרות וקשות.
לא אחי בדברי אליכם על דבר נקמה, דורש אני מכם לשים לב רק לצד החיובי של הנקמה. נקמתנו... תהיה הקמת ארצנו וישובה על ידי עמנו...
זאת תהיה הנקמה היותר גדולה שיש בידינו לנקום.

על דעת עיני שראו את השכול
ועמסו זעקות על לבי השחוח
על דעת רחמי שהורוני למחול
עד באו ימים שאיימו מלסלוח
נדרתי הנדר: לזכור את הכל
לזכור - ודבר לא לשכוח .

דבר לא לשכוח - עד דור עשירי
עד שוך עלבוני עד כולם עד כולהם
עדי יוכלו כל שבטי מוסרי . 
קונם אם לריק יעבור ליל הזעם
קונם אם לבוקר אחזור לסורי
ומאום לא אלמד גם הפעם . 


אברהם שלונסקי: 1900-1973.
נולד  באוקראינה, משורר,עורך ומתרגם עברי.
עלה ארצה ב-1921. דמות מרכזית בשירה העברית המתחדשת בארץ-ישראל.
חתן פרס ישראל (1967).

נזכור את אחינו ואחיתינו, את בתי העיר ואת בתי הכפר ,
את רחובות העיירה שסאנו כנהרות
ואת הפונדק הבודד עלי אורח
את הישיש בקלסתר פניו
את האם בסודרה
את הנערה בצמותיה
את הטף
את אלפי קהילות ישראל על משפחות האדם
את כל עדת היהודים
אשר הוכרעה לטבח על אדמת אירופה מידי הכורת הנאצי
את האיש שזעק פתאום ובזעקתו מת .
את האשה שחבקה את תינוקה אל ליבה וזרועותיה צנחו
את התינוק שאצבעותיו מגששות אל פיטמת האם והיא כחולה וצוננת .
את הרגליים
את הרגליים שביקשו מפלט ולא היה מנוס עוד .
ואת שקפצו ידיהם לאגרוף
האגרוף שחפן את הברזל
הברזל שהיה לנשק החזון, היאוש והמרד
והם ברי הלבב
והם פקוחי העיניים
והם שהשליכו נפשם מנגד וידם קצרה מלהושיע .
נזכור את היום .
את היום בצהריו .
את השמש שעלתה על מוקד הדמים
את השמים שעמדו גבוהים ומחרישים
נזכור את תלי האפר אשר מתחת לגנים הפורחים .
יזכור החי את מתיו
כי הנה הם מנגד לנו
הנה ניבטות עיניים סביב סביב
ואל דומי, אל דומי לנו עדי יהיו חיינו ראויים לזכרם .

 מתוך מכתב של מרדכי טננבוים, שנפל במרד גיטו ביאליסטוק, לחבריו בארץ :

ידענו , אין מקום להגנה. הכוח שכבש את כל אירופה וריטש במשך
ימים מדינות שלמות, יכול יוכל לנו, לקומץ צעירים. היה בזה אקט
של יאוש, של דטרמינציה. שאפנו רק לאחת: למכור את חיינו בעד
המחיר - עד כמה שאפשר - הגבוה ביותר. התחלנו בהכנות להתגוננות. 
נמצאנו במרוץ תמידי עם פלוגות ההשמדה של הימלר: מי יספיק ראשון ?
הנספיק אנו להתכונן במקום למעשה הגדול והאחרון שלנו, או תבוא 
קודם ה"אקציה" ותמצא אותנו בלתי מוכנים ?
ברוב המקרים ניצח הימלר. חיילות אס.אס. ומשרדי הגיסטאפו עבדו יותר
טוב מאיתנו. אבל אם הכרחנו את חיילות גרמניה לחסל את הגיטו הוורשאי
בקרב ממושך בעזרת טנקים, הפצצה מאווירונים, מוקשים ותותחים - איננו המנוצחים .
אינני יודע באם ומתי יגיע אליכם, חברים, המכתב הזה .
רציתי בשורותי אלה להקים מצבת זכרון דלה לאלה שהלכו, שאינם כבר ,שיקרים לי מכל .
אל תשכחו אותם !

תרגום לעברית: א.שלונסקי

אל נא תאמר: "הנה דרכי האחרונה 
את אור היום הסתירו שמי העננה " 
זה יום נכספנו לו עוד יעל ויבוא
ומצעדנו עוד ירעים: אנחנו פה !

מארץ התמר עד ירכתי כפורים
אנחנו פה במכאובות ויסורים
וכאשר טיפת דמינו שם ניגרה 
הלא ינוב עוד עוז רוחנו בגבורה .

עמוד השחר על יומנו אור יהל
עם הצורר יחלוף תמולנו כמו צל
אך אם חלילה יאחר לבוא האור 
כמו סיסמה יהא השיר מדור לדור .

בכתב הדם והעופרת הוא נכתב
הוא לא שירת ציפור הדרור והמרחב
כי בין קירות נופלים שרוהו כל העם
יחדיו שרוהו ו"נאגאנים" בידם .

התנגד מי שהבריח כיכר לחם
התנגד מי שלימד בחשאי
התנגד מי שכתב והפיץ והזהיר וקרע אשליות
התנגד מי שהגניב ספר תורה
התנגד מי שזייף תעודות
התנגד מי שהבריח מארץ לארץ
התנגד מי שכתב את הקורות וגנזם .

התנגד מי שהושיט עזרה
התנגד מי שקישר בין הנצורים והבריח הוראות וכלי נשק
התנגד מי שלחם עם נשק ביד ברחובה של עיר,
בהרים וביערות
התנגד מי שהתקומם במחנות
התנגד מי שמרד בגטאות, בין קירות נופלים,
במרד הנואש מכל .

יש רגעים בחיים שרוצים להבין אבל לא מבינים.
יש רגעים בחיים שעדיף שאנחנו לא מבינים.
יש רגעים בחיים שרוצים להיות במקום אחר.
יש רגעים בחיים שרוצים להיות מישהו אחר.
יש רגעים בחיים שמנגינות עוזרות לנו להבין.
יש רגעים בחיים שהבכי עוזר לנו להבין.
אבל דבר אחד טוב הוא - שלפחות יש לך את אותם רגעים בחיים.

במקום להסתכל להם בעיניים, אני מביט במשקפיים.
במקום לשמוע את הקולות, אני מביט במזודות.
במקום להבין את הדברים, אני קורא את המכתבים.
במקום לדעת את השמות, אני מביט בשערות.
במקום לשמוע את התפילות, אני רואה את הטליתות.

השואה מתחלקת לשניים:
יש שואה של עם מושמד, שהיא עצובה וכואבת באופן גלובלי לעם ישראל.
זאת שואה שבה נהרגו יהודים שהובאו לתאי הגזים כבר ביום הראשון במחנה ושם נרצחו על קידוש ה'.
ויש שואה שלי אישית יותר צורמת - השואה של הניצולים.
מי שאמרו לו בסלקציה ללכת לצד של העובדים. בשבילו - השואה היא כל החיים! 

(בעילום שם)

קינה  מאת   י. ל. ביאלר

אֱלִי אֱלִי נַפְשִׁי בְּכִי

וְזַעֲקִי בַּת יִשְׂרָאֵל

מִסְפֵּד שְׂאִי והִתְיַפְּחִי

אָכְלָה הָאֵשׁ בְּיִשְׂרָאֵל 


עַל טֶבַח עַם אֲשֶׁר הוּכַן

יִסּוּרֵי שְׁכוֹל אַשְדוֹת דָּמִים

זָקֵן גַּם טַף לֹא רוּחַם

עַל עֲקֵדָה קָרְבָּן תָּמִים


עַל עוֹלָלִים גְּמוּלֵי חָלָב

הַמְּרוּטָשִּׁים לְפִי צוּרִים

וְעַל דָּמָם אֲשֶׁר זָב

בְּרֹאשׁ חוּצוֹת לְעֵין הוֹרִים


עַל הַקְּהִלּוֹת הַשּׁוֹמֵמוֹת

וְעַל חוּרְבָּן מִקְדְּשֵׁי אֵל

יְקוּדֵי לַהַב שַׁלְהָבוֹת

עָרֵי פְּאֵר בְּיִשְׂרָאֵל


עֲלֵי דּוֹרוֹת אֲשֶׁר נִגְדְּעוּ

דְּמֵי אָבוֹת עַל דְּמֵי בָּנִים

בְּגֵיא אוֹשְׁבִיץ תַּמּוּ גָּוְעוּ

עֲלֵי מוֹקְדוֹת הַכִּבְשָׁנִים


עֲלֵי כְּלוּאִים חֲגוּרֵי שַׂק

הַנְּמַקִּים בְּרִבְבוֹתֵיהֶם

בִּטְרֶבְּלִינְקִי וּמַיְדָנֶק

וְאֵין מְלַקֵט עַצְמוֹתֵיהֶם


עֲלֵי קְרוֹנוֹת צְפוּפֵי אָדָם

אֲשֶׁר רוּפְּדוּ גָּפְרִית וָסִיד

צַחֵי צָמָא כִּכְלוֹת נַפְשָׁם

צָעֲקוּ מַיִם וְאֵין מוֹשִׁיט


עֲלֵי בָּנוֹת אֲשֶׁר עוּלְפוּ

רַעְיוֹת בְּנַפְשָׁן שָׁלְחוּ יָדָן

צ"ג הַטְּהוֹרוֹת יַחְדָּיו נִסְפּוּ

וְלֹא חוּלַל תֹּם כְּבוֹדָן


עֲלֵי קְפוּאִים בִּשְׂדוֹת שְׁלָגִים

יְלָדִים רַכִּים בְּחֵיק אִמָהוֹת

וְעַל קְדוֹשִׁים הַשּׁוֹאֲגִים

קְבוּרֵי חַיִּים מִתּוֹךְ בּוֹרוֹת


עֲלֵי גְּוִילִים הַמְּחוּלָלִים

בִּידֵי נָאצִים מְנַאֲצֵי אֵל

טְרוּפִים קְרוּעִים וּמְגֹאָלִים

בֵּין אַשְׁפָּתוֹת וְאֵין גּוֹאֵל


עַל צַדִּיקִים עַנְוֵי עוֹלָם

נְדִיבֵי עַם הוֹגֵי תּוֹרָה

בְּתָאֵי רַעַל נֶחְנַק קוֹלָם

נָפְלָה כָּבְתָה הַמְּנוֹרָה


עֲלֵי נֹעַר פִּרְחֵי הָעָם

חֲלוּצֵי קְרָב, כְּפִירֵי מְרִי

מוּל זְדוֹנִים שׁוֹפְכֵי הַדָּם

הִשְׁתַּלְהֲבוּ רִשְׁפֵי חֳרִי


עַל נַהֲרוֹת דָּם וּבְכִי

נִקְמַת בְּרִית בַּלֵב שְׁמוּרָה

בִּקְרָב גֵטוֹ לְלֹא רְהִי

נֶחְשָׂף הָעֹז טְמִיר גְּבוּרָה


עֲלֵי קִדּוּשׁ הַשֵּׁם וָעַם

וְעַל נִקְמַת דַּם טְהוֹרִים

בְּתַעֲצוּמוֹת מָסְרוּ נַפְשָׁם

לָחֲמוּ נָפְלוּ הַגִּבּוֹרִים


עֲלֵי גִּבּוֹר עַל בָּמֳתֵי עַד

כְּנֵר תָּמִיד בְּהוֹד זְרָחִים

כָּל נֶטֶף דָּם קָרְבַּן לְשַׁד

נִזְכֹּר עַד נֶצַח נְצָחִים


עַל שֶׁבֶר עַם נִשָּׂא קִינָה

כְּבוּלֵי יָגוֹן עֲטוּיֵי שׁוֹאָה

הֲלָנֶצַח תַּאֲפִיל שִׂנְאָה

וְלֹא תִּפְרשׂ הַנְּגֹהָה


רְאֵה אֱלֹהִים עוֹרִי צָפַד

נָפַל לִבִּי שׂוֹנְאַי קָמִים

הַקְשִׁיבָה שַׁוְעִי חִישָׁה מִפְלָט

הַצִּילָה נַפְשִׁי מֵאַנְשֵׁי דָּמִּים

קינה זו על השואה נכתבה על ידי י.ל. ביאלר בוורשה תש"ה אליה חזר לאחר המלחמה

כל מקרה / ויסלאבה שימבורסקה
(תרגום מפולנית: יעקב גוטרמן)

יכול היה לקרות.
חייב היה לקרות.
קורה מוקדם יותר. מאוחר יותר.
קרוב יותר. רחוק יותר.
קרה לא לך.

ניצלת כי היית ראשון.
ניצלת כי היית אחרון.
כי לבד. כי אנשים. כי שמאלה. כי ימינה.
כי ירד גשם. כי הוטל צל.
כי היה יום שטוף שמש.

מזל שהיה שם יער.
מזל שלא היו עצים.
מזל שמסילה, קרס, קורה, מעצור,
משקוף, עיקול, מילימטר, שניה.
מזל שתער צף על המים.

כתוצאה מ, משום ש, ובכל זאת, למרות.
מה היה אילו יד, רגל,
כפסע, כחוט השערה
מצרוף נסיבות.
ובכן ישך? הישר מרגע עודו נטוי?
המכמורת היתה בת לולאה אחת, ואיתה דרכה?
על כך אין קץ לפליאתי, לשתיקתי.
הקשב,
מה מהר פועם לי לבך. 



המשוררת הנודעת ויסלאבה שימבורסקה נולדה בשנת 1923 בקורניק, ליד העיר פוזנאן. בגיל שמונה עברה לקראקוב ומתגוררת בה עד היום. למדה ספרות פולנית וסוציולוגיה באוניברסיטה היאגיילונית. בשירתה החכמה והמבריקה, אך צנועה במודע באמצעיה, המשוררת מתבוננת באדם, בייחוד, בחייו ובעולם הסובב אותו, ובוחנת אותו אבחנה דקה, מזווית ראייה אירונית, בקורטוב של הומור, אך גם עם הרבה אמפטיה.
בשנת 1996 שימבורסקה זכתה בפרס נובל לספרות.

הגבורה איננה פיסגה. היא דרך העפלה. שאין בה קפיצות. היסוד שבגבורה אינו האומץ, אלא הנכונות להקרבה עצמית. לאומץ שבגבורה יכול להגיע גם האיש המפחד, אם חזקה בו נכונות ההקרבה. הפחד הוא מעצור והאיש הנכון יתגבר גם על המעצור הזה...
הגבורה האמיתית מתגלה גם בחולין של יום יום. אנו רגילים לייחס את מושג הגבורה לצבאיות, מסיבה מובנה: מהלוחם נדרשת הסכמה למפרע להקרבה מקסימלית, לקרבן חיים. אך אין זו הדרך יחידה. אפשר זו דרך המלך של הגבורה, אולם למעלה מוליכים אלפי שבילים. הגבורה, כמו כל כשרון, אינה רכוש פרטי. היא סגולה המעשירה את כל הכלל. לכן נפשנו סולדת כל כך מגנדרנות והתפארות של אנשים אמיצים. בכך הם מרחיקים את עצמם מהפיסגה.

לא הפחדנות היא היפוכה של הגבורה אלא האנוכיות. האיש האנוכי יכול להיות אמיץ, אך גיבור לא יהיה. אין גבורה בבאנדיטיזם, אף לא בנועז ביותר.

הגבורה היא קודם כל מידה מוסרית. הגבורה, שהיא הקרבה, אינה אכזרית ביסודה. היא איננה מתאכזרת. זו היא הצורה הנעלה ביותר של השירות. ביסודה היא אהבת הזולת.

דרכה האנושית ביותר של הגבורה היא השליחות. יש עושה למען הכלל ופעולתו משתבשת ביסודות זרים כמו יהירות, סיפוק יצרים, רצון להשתלטות, אנוכיות קיבוצית של קבוצה קטנה. ואז מופיעים גם הסימנים החיצוניים: פגיעות בבלתי אשמים, אכזריות מיוחדת, אי נקיון בבחירת האמצעים, אי הערכת החיים.

לא כן השליח, הפועל רק בשם שולחיו ולמען שולחיו, ובמידה שזה נחוץ לשולחיו.
רוחב הבסיס קובע את גובה הפיסגה. הגבורה - היא תכונה אנושית חיובית. אין גבורה בלי מטרה הומאנית ובלי הומאניות, כי עיקרה חיוב החיים. החיים על כל גילוייהם הטובים. לכן קשה לו לאדם המחונן בסגולת הגבורה להרוג. הוא מגיע לכך רק באין מוצא אחר, כשאין צל של ספק בצדקת ההריגה, כשהמעשה נחוץ למען החיים.

ההקרבה איננה התבטלות. אין היא מבקשת את טשטוש עצמיותו של האיש. רק אדם שיש לו הרבה יכול לתת הרבה, והאישיות הדלה אין בה כל טובה לכלל.

ארצנו תדרוש כח הקרבה רב מן הנוער שלה. משום כך נחוץ לה נוער עשיר-רוח, צמא חיים ואושר, ונכון להקריב את אושרו ואת חייו.

ניפול כגיבורים ובמותנו - לא נמות
כרוז זה חובר בידי מרדכי טננבאום-תמרוף, מפקד לוחמי גטו ביאליסטוק, ב-13 בינואר 1943. הוא נועד לפרסום ברבים בבוא היום, כאשר יפתחו הגרמנים באקציה לחיסולו הסופי של הגטו, ומטה הלוחמים יכריז על התקוממות מזויינת ("קונטראקציה").

אחים יהודים!
ימי אימים באו עלינו. לא רק גטו וטלאי צהוב, שנאה ומשטמה, עלבון והשפלה - המוות לפנינו! לנגד עינינו מובלים להרג נשינו וילדינו, אבות ואמהות, אחים ואחיות.
דעו לכם - חמישה מיליוני יהודים כבר נרצחו באירופה בידי היטלר ותלייניו. מיהדות פולין נשארו עד כה, לא יותר מעשרה אחוזים. בחלמנו ובבלז'ץ, באושוויץ ובטרבלינקה, בסוביבור ובמחנות מוות אחרים, עונו והומתו מיתות משונות יותר משלושה מיליון יהודי פולין.
דעו לכם - כל המשולחים מובלים למוות! אל תאמינו לתעמולת הכזב של הגסטאפו על מכתבים-כביכול של המשולחים. זהו שקר ציני: דרכם של המשולחים מוליכה למשרפות ענקיות ולקברות המונים במעבה יערות פולין. כל אחד מאתנו נידון למוות.
כבר אין לנו מה לאבד! אל תאמינו שהעבודה תציל אתכם. לאחר האקציה הראשונה תבוא שנייה ואחריה שלישית - עד אחרון היהודים!
יהודים! מובילים אותנו לטרבלינקה! ירעילו אותנו בגז ולאחר מכן ישרפונו במשרפות.
בל נלך כצאן לטבח! אם חלשים אנו מכדי להגן על חיינו - חזקים אנו דיינו להגן על כבודנו היהודי ועל כבוד האדם שבנו, ולהראות לעולם כי עוד רוח בנו!
אל תלכו למוות מרצונכם. כל עוד הנשמה באפכם, היאבקו על החיים, קדמו את תלייניכם בשיניים ובציפורניים, בגרזן וסכין, בחומצה ומוט ברזל. ישלם האוייב בדם תחת דם, במוות תחת מוות! האם במחיר שבועות אחדים של חיי עבדות תמכרו את נשיכם וילדיכם, את הוריכם, את נשמותיכם? הבה נתקוף את האוייב, נהרוג בהם, נתנגד לרוצחים, ואם נידרש - ניפול כגיבורים ובמותנו - לא נמות! זולת כבודנו אין לנו עוד מה לאבד!
אל תמכרו את חייכם בזול! נקמו את נקמת הקהילות שהושמדו. כשתטשו את הבית - שילחו בו אש. הציתו והחריבו את בתי-החרושת. בל נותיר אחרינו ירושה לרוצחים!
נוער יהודי! יהיו לכם למופת שורות של לוחמים וקדושים יהודים, חולמים ובונים, חלוצים ומגשימים - צאו למאבק!
היטלר יובס במלחמה. העולם ייטהר ויזדכך. על שום עתיד מזהיר זה של האנושות - אסור שתמותו מות כלבים. צאו היערה, אל הפרטיזנים!
אם תברח מן הגטו - בלא נשק, תיהרג. צא חמוש היערה.
נשק יכול אתה לקבל אצל כל גרמני בגטו.
חזק!