ההתמודדות היהודית בתקופת השואה, הינה תחום רחב שבמהלך שנות הכתיבה והמחקר ההיסטוריים על השואה, לא הרבו לעסוק בו כשם שעסקו ברוצחים, בתהליכים, בשיטה, במקום, בזמן ובסבל. נושאים אלו שציינתי שימשו כנושאי המחקר הטבעיים, והיו סוגיות טבעיות לניתוח ולבניית תמונה של האירוע ההיסטורי המורכב והקיצוני ביותר הידוע בהיסטוריה המודרנית.

אולם, כשישה עשורים לאחר השואה מתברר, שנותר תחום שלא עובד, ולא טופל ונחקר דיו תחום שאינו רק ידע היסטורי אלא גם לקח היסטורי. תחום זה הינו ההתמודדות של: יושבי הגטאות והמחנות, הפרטיזנים ושורדי היערות, אנשי מחנות המוות ובעלי הזהות השאולה. התמודדות זו מוצאת ביטויה במלחמת ההישרדות היום יומית, בשמירת השפיות וצלם האנוש. אולם בתוך תחום זה של ההתמודדות, ישנו תחום נוסף, רחב ביותר, והוא עולם הרוח והאמונה. חלק רחב ממדים זה, הינו ייחודי בכך שאינו תוצר של מלחמת קיום והישרדות פיזית המצריכה הרבה כוחות גוף ונפש. אלא יחודו בכוח מניע ומחולל עמוק יותר הבנוי על כל עולם הערכים הפנימי של אותם יהודים, המצריך גם הקרבה של ממש, תוך סיכון ההישרדות הפיזית. עולם מושגים זה כולל ויתור על מאכלים בשל כשרות, הסתכנות להגיע למקומות מסוימים (תפילה, דבר מצווה וכו') והבולטות והשונות מתוך הציבור, בגלל זקן, לבוש ועוד דוגמאות למכביר.

בתוך ציבור רחב זה כשכל אחד מבטא את ההתמודדות הרוחנית אמונית בכלים שונים, ובזמנים ומקומות לא צפויים וידועים, בלטה לה המנהיגות הרוחנית. בולטות זו אינה קשורה למעשיהם הפרטיים ולבבואת עולמם הרוחני, אלא לסוגייה של תפיסת עולמם הבאה לידי ביטוי דרך מנהיגותם ופועלם למען הציבור, ומה היתה מידת השפעת מעשיהם על הציבור בכללו.

לפני בירור והכרות עם קבוצה זו, ראוי לציין כי היחס בכתיבה ההיסטורית והכתיבה הדתית מסורתית לקבוצה זו הכניס אותה, במקרה הטוב, לתוך איזשהו קונטקסט של קידוש ה' כזה או אחר, והפיכתם לסמל ההתעמרות הגרמנית כסמל של יהדות. ובמקרה הפחות לדחיקתם כמעט לחלוטין מהכתיבה המחקרית והאזכור ההיסטורי בכלל. אנו ננסה לבחון סקטור זה במבט היסטורי מדעי. ציבור גדול זה של מנהיגות רבנית רוחנית קשה מאד להכללה, מפני שאנו מוצאים דרכי פעולה, עשייה ותגובה שונות ומשונות, וזאת בציר הנע ממנהיגות אקטיבית הפועלת ציבורית למען קהילה והציבור הרחב, לבין העלמות כמעט מוחלטת מהמקום והתפקיד הציבורי.

במסגרת מחקרנו במכון שם עולם אנו עוסקים דווקא ברובדי המנהיגות הרבנית הפועלת מעשית וציבורית.
אך דווקא הפעם ברצוני לעסוק ב"רובדי הביניים", קרי מנהיגים רוחניים-רבניים שאכן פועלים פעולה חד פעמית בולטת או פעולה מצומצמת בעלת אופי מתמשך, ובכך לאפיין את פעולתם לא מהזוית של קידוש ה' וסמל, אלא כפעילות הנובעת מעצם היותם מנהיגי הציבור הפועלים ממניעים ציבוריים. אדגים זאת דרך דמויות רבניות הנותנות מענה מנהיגותי ציבורי שתאם למקום ולזמן.

קבוצה ראשונה היא אותם מנהיגים רבניים שראו את חובתם הציבורית מנותבת לאפיק של עידוד קהלם.
הרבי יצחק מנחם דאנציגר, הרבי מאלכסנדר, רבם של חסידים רבים ברחבי פולין, נאלץ להסתיר את זהותו לאור המסקנה שחשיבותו מביאה את הגרמנים לניסיון לאתרו, הרבי מאלכסנדר מוצא עצמו, לאחר טלטולים רבים, בורשא ושם נאלץ לחיות באופן די עלום, ועם כל זאת, מספר לנו הרב יהושע אהרונסון : בורשא בקיץ ת"ש... בליל שבת מתקיים בסתר שולחן טהור אצל בעל ה"עקידת יצחק" וביחד עם ידיד הם מגיעים בדרך לא דרך לדירתו של הרבי באותו טיש נכחו מעטים ובהם בני משפחת האדמו"ר המורחבת ומנין מצומצם מחסידיו.

הרבי פועל כאן פעולה מצומצמת ולציבור כנראה קטן וכך חוזר הדבר על עצמו בשבתות רבות. פעולה זו על אף צמצומה, חשיבותה בהיותה פעולת עידוד מתמשכת הנותנת חוסן ומחזקת את רוח הבאים, עצם פעילות הרבי הנושאת אופי רוחני, מבטאת מחויבות ופעילות ציבורית שחש האדמו"ר את הצורך שבה.

כמוהו נהג כידוע האדמו"ר מפיסצנה, שאף כינס את דרשותיו שבהם דברי עידוד והגות ואותם נשא בשבת ומועדים, כדי לעודד ולחזק את ציבור שומעיו, הן ע"י תוכן הדברים והן בעצם קיומו של המפגש הרוחני נפשי, בין כותלי בית התפילה או במטבח הציבורי הכשר אותו דחף ואירגן

דמות נוספת הנוהגת באופן דומה היא דמותו של הרבי דוד בורנשטין מסוכצוב, רבם הנערץ של אלפי חסידים לפני המלחמה, הנודד לורשא ונאלץ להסתתר שם. אף לגביו כותב הרב אהרונסון את התיאור הבא :
"החלטתי להיכנס אל הרבי מסוכוצוב... מקום ישיבתו נשמר בסוד ויחידי סגולה בלבד ידעו את מקומו... כשנכנסתי מצאתיו בצורתו המלכותית... רכון על שולחן מלא ספרים... בחצר הרבי פגשתי את חבר נעורי... שהודיע לי שהרבי ערוך באחרון של פסח "טיש"... שם נערך הטיש כבשנים קדמוניות בהשתתפות כמאתיים חסידים נבחרים ... שרו זמירות וכו."
דמויות אלו ועוד רבות הידועות לנו ובוודאי עוד רבים כאלו שאינם ידועים לנו, פעלו באופן הזה ופועלם הציבורי מצא את ביטויו בעידוד, חיזוק רוחני ובעצם שמירה מסוימת של מציאות חיים כלשעבר.

קבוצה שניה

אופי אחר של פעילות יכולים אנו למצוא בדמותו של הרב משה מורגנשטרן מולודבה. הרב מורגנשטרן התייצב בשנת 1942 בראש משלוח הילדים (להשמדה – כפי שהתברר) וזאת ללא שנצטווה לכך. מה עוד שראש היודנראט המקומי, ניציקה, ניסה להניעו מכך, אולם ללא הועיל. כשכל מטרתו היא ברורה לחזק בעצם נוכחותו את רוח הילדים וההורים בשעה קשה זו, ולהיות בהמשך תומך ומעודד לאותם ילדים אל מול העתיד לבוא. ברור שאף עצם הידיעה שהרב הולך עם הילדים יש בה כדי לתת עידוד ותקווה להורים הנשארים מאחור.

בפעילות זו מדגים הרב מורגנשטרן עבורנו הלכה למעשה את אחריותו הציבורית של המנהיג הרוחני, אשר בפעילותו אולי החד פעמית פועל הוא על ציבור רחב במחיר חייו (כפי שמתברר לימים). ראוי להדגיש שפעולה מעין זו שנקט הרב מורגנשטרן אינה יחידה, ופעילות מעין זו של הקרבה אישית למען הציבור, חזרה על עצמה בדרכים שונות ובמקומות שונים.

סוג נוסף בקבוצה זו אנו מוצאים בדמות מנהיג רבני הפועל בתוך מקום מושבו, ופועל למציאת מענה בתחום ספציפי לצורך הציבור.

אחיו הצעיר של הרבי מגור רמ"מ אלטר הידוע בכינוי הרב מפאבניץ (או אף בכינוי הרב מקאליש) היושב בורשא והינו דמות מוערכת עוד לפני המלחמה, בשמשו כנשיא ועד הרבנים בפולין. רמ"מ אלטר חי ופועל בתוך גטו ורשא בתחום החינוך והעזרה הסוציאלית, ועומד בראש גוף הדואג פיזית ורוחנית לקבוצות לומדי תורה בתוך הגטו ובעיקר ילדים.
כמוהו פועל אף הוא בגטו ורשה ר' זושא פרידמן. דמות זו של מנהיג ציבורי מוכר וידוע בציבור הדתי לפני השואה כפעיל באגו"י מהווה מוקד לסיוע ועזרה. ר' זושא פועל בגטו במגוון תחומים אך פועלו המיוחד הוא בתחום העזרה הסוציאלית לציבור רחב בגטו . פעילותם של אלו א"כ נובעת מאותה אחריות לציבור ופועלם למען הציבור הוא באותו תחום שניתן וראוי לפעול בו לפי הנסיבות. עכ"ז אנו נתונים בפעילות מאוד ממוקדת או חד פעמית ולא רחבה.

קבוצה שלישית

בקבוצה אחרונה זו ברצוני להדגים פעילות למען הישרדותו של הציבור הרחב, ואיך קבוצה זו מעודדת ודוחפת את הציבור לפעילויות המותאמות למקום ולזמן למען הצלה והישרדות.

אחת מהדמויות המרתקות שזכתה אף להערכה רבה ע"י אישים כעמנואל רינגלבלום ההיסטוריון, ויצחק כצנלסון-המשורר והיוצר שכתב עליו פואימה מדהימה. הוא הרבי מראדזין, רבי שמואל שלמה ליינר. אדמו"ר צעיר זה שבעת המלחמה היה בן 30 בלבד ופעל בין המרכז אותו הפעיל בעיירה ראדזין ובין ורשא הבירה בה פעל בעבר אביו, כבר היתרה ועורר את הציבור מתחילת המלחמה, לא לדבוק ברכוש ובמקום. אלא להבין את השעה וההישרדות שעליה יש להלחם. הרבי מתואר בפועלו זה על ידי רינגלבלום בשנת 1942 "לפני כשנתיים כתב הרבי לחסידיו בלובלין שימכרו את הרהיטים ואת הכסף יחלקו...ובסוף הגרמנים החרימו את הרהיטים... והיהודים גורשו" , אך על פועלו זה ובאופן רחב עוד יותר, ניתן ללמוד מעדויות שונות של אלו שפעלו איתו וביניהם גיסו (לימים האדמו"ר מראדזין בא"י – ז"ל) ש"ז שרגאי מביא בסיפרו עדות זו.

"לאחר שהבין את המתרחש באזורו וולדובה סוביבור, הזהיר הרבי את הציבור לא להישמע להוראות הגרמנים והיודנראט מכיוון שמטרתם לשולחם להשמדה, אלא לברוח ולהסתתר. הוא מיצר על אי יכולתו ליזום מרד כוחני של ממש, ועל אף ניסיונו ליזום מהלך שכזה בדרך של שרפת והשמדת גשרים ועוד פעולות פרטיזניות. הוא מיצר על כך "שיותר מלגזור תענית אין בידי לעשות, מאחר שהציבור מבין את המצב ואינו נענה לקריאתי להתקומם"
דמות מעניינת ודומה היא דמותו של הרבי מזיליחוב, רבי אברהם שלום גולדברג. לאחר שהבין הרבי ממכתב שהגיע לידיו בשנת 1942, שהפינוי סופו השמדה בטרבלינקה מציע הוא לסובבים אותו להסתתר ובכך לנסות להציל את חייהם. "יש לעשות מאמץ לא למלא את משאלות הנאצים לכבות את נר החיים שלנו".

דוגמא נוספת לאופי פעילות זו היא בפעילותו של הרב זמבא. לפי עדויות רבות בתקופת המרד בורשא דרבן ועודד את הציבור הלוחם ודחף את הציבור הפסיבי להצטרף למאמץ וטען שראוי ונכון לנהוג כך כפי שתיאר זאת זיידמן בספרו הרב זמבא אמר בדיון בשנת 1943 "לא היינו צריכים ללכת בעצמנו לאומשלאגפלאץ היינו צריכים להתנגד... כיום הזה הדרך היחידה לקדש את השם היא התנגדות מזוינת בפועל".

בקבוצה זו האחרונה, נתקלים אנו במציאות של מנהיגים אקטיביים הפועלים בנושא ההפוך לדרכי חשיבתם ופעולתם בעולם נורמלי, ויתרה מזאת, הם מתאימים עצמם לסובב ובכך הופכים הם למנהיגים ציבוריים רוחניים שפעילותם חורגת מתחומים אלו. הם מובילים את שומעיהם לדרך חדשה של פעילות כגון: מרי, בריחה ועוד ובכך באה לידי ביטוי מנהיגותם. בסקירה זו למדים אנו לראות, אם כן, קבוצות הנהגה מגוונות במנהיגות הרבנית רוחנית. קבוצות אלו, המכונות כאן "רובדי הביניים", ייחודם כמי שפעלו מקומית נקודתית. כפי שראינו, חלקם פעל בעידוד הכוונה ועזרה ובזה מיצה את תפקידו החשוב באותה עת. חלקם פעל בדרך של דוגמא אישית, נטילת אחריות, וזאת עד להקרבה של ממש. אלו ראו את תפקידם באותה עת לא רק ביכולת העשייה היומיומית הרציפה אלא באותה פעולה הרואית שחיזקה אימצה ועודדה.

בקרב הקבוצה האחרונה שסקרנו רואים אנו דרכי פעולה ייחודית החורגת מדפוסי ההנהגה הרגילה של העולם הרבני עד השואה, מוצאים אנו תעוזה, יוזמה וחדשנות החורגת מהחשיבה הרווחת בקרב הציבור הרחב בגטאות, ובעיקר ייחודה הוא במעבר מתחומי העשייה הרוחניים, לפעילות הישרדותית.

פעילות זו של שלושת הקבוצות יוצרת יחד מירקם מעניין המצריך עוד מחקר וליבון, כדי לקלוט את היקפה פעולותיה וההשפעה של מנהיגות זו בקרב הציבור הרחב, אך היא מפנה את תשומת ליבנו לכך שמנהיגות זו כוללת בתוכה קבוצות משנה רבות, ולכל אחת מהן ראוי לתת את תשומת הלב הראויה, ואת המשקל ההיסטורי הראוי והנכון.
נלמד גם את עצמנו שהביטוי מנהיגות רבנית בשואה, היא ביטוי כוללני מדי ויומרני, הראוי להיגזר פיסות פיסות לשם המחקר, הכתיבה והידע.